מחלת הפה והגפיים תסמינים

מחלת הפה והגפיים היא מחלה מדבקת מאוד ושכיחה בקרב ילדים עד גיל 5 ולעיתים רחוקות גם בקרב בני נוער ומבוגרים בעיקר בחודשי הקיץ והסתיו. אפשר להידבק במחלה יותר מפעם אחת; בפעם הראשונה של ההדבקות מקבלים את המחלה לרוב בצורה הקשה, אך אם נדבקים בפעם השנייה במחלה, לרוב היא תהיה קלה יותר.

מחלת הפה והגפיים הינו זיהום ויראלי המתאפיין לרוב כפריחה שמופיעה על כפות הידיים והרגליים, מפשעה ולעיתים גם כפצעים כואבים בפה, ומכאן שמה של המחלה. ואם השם נשמע לכם מוכר, אז אל תבלבלו אותו עם מחלת הפה והטלפיים; מחלת הפה והטלפיים תוקפת בעלי חיים בלבד (כבשים, בקר וחזירים), ואין בינה קשר לבין מחלת הפה והגפיים. לא ניתן להידבק ממנה מחיות נגועות, ולא ניתן להעביר אותה אליהן. המחלה בבני אדם נגרמת על ידי נגיפים ממשפחת האנטרו-וירוסים (Enterovirus).

מהי מחלת הפה והגפיים?

מחלת הפה והגפיים (Hand, Foot, and Mouth Disease - HFMD) היא זיהום ויראלי מדבק הנגרם על ידי נגיפים ממשפחת האנטרו-וירוסים (Enterovirus). הנגיף השכיח ביותר הגורם למחלה הוא נגיף קוקסאקי A16, אך נגיפים אחרים מאותה משפחה, כגון זנים נוספים של נגיפי קוקסאקי (A ו-B) ואנטרו-וירוס 71, יכולים גם הם להיות מעורבים בהתפתחות המחלה.

הגורמים למחלה – נגיפי קוקסאקי ואנטרו-וירוסים

כפי שצוין, הגורמים העיקריים למחלת הפה והגפיים הם נגיפים השייכים למשפחת האנטרו-וירוסים, ובראשם נגיף קוקסאקי A16. נגיפים אלה מתרבים במערכת העיכול ומופרשים בצואה, אך גם נמצאים בהפרשות מהאף, הגרון והרוק של אדם חולה, כמו גם בנוזל השלפוחיות המופיעות בעור ובפה.

שכיחות המחלה

מחלת הפה והגפיים היא שכיחה מאוד, במיוחד בקרב ילדים בגילאי חצי שנה עד 5 שנים. היא נפוצה יותר בחודשי הקיץ והסתיו, אך יכולה להופיע בכל עונות השנה. התפרצויות של המחלה נפוצות במיוחד במסגרות חינוכיות כמו גנים ומעונות יום, בשל הצפיפות והמגע הקרוב בין הילדים. מבוגרים ובני נוער יכולים להידבק גם הם, אך בדרך כלל המחלה תהיה קלה יותר אצלם, כיוון שרבים מהם נחשפו לנגיפים בילדותם ופיתחו חסינות מסוימת. עם זאת, הדבקה ראשונית בבגרות עלולה להיות מלווה בתסמינים משמעותיים. כמו כן, קיימים זנים שונים של האנטרו-וירוסים הגורמים למחלה, ולכן ניתן להידבק בה יותר מפעם אחת במהלך החיים.

מהם תסמיני המחלה

תסמיני מחלת הפה והגפיים מופיעים בדרך כלל 3 עד 6 ימים לאחר ההדבקה בנגיף (תקופת הדגירה). עוצמת התסמינים יכולה להשתנות מאדם לאדם, אך לרוב הם קלים עד בינוניים וחולפים מעצמם תוך כשבוע עד עשרה ימים. התסמינים האופייניים כוללים:

• חום: עליית חום הגוף היא אחד התסמינים הראשונים שיכולים להופיע. החום לרוב אינו גבוה (בסביבות 38-39 מעלות צלזיוס) ויכול להימשך מספר ימים.
• פצעים כואבים בפה (אפטות): אלה הם נגעים קטנים, אדומים וכיביים המופיעים בחלל הפה – על הלשון, החניכיים, החלק הפנימי של הלחיים והגרון. הפצעים עלולים להיות מאוד כואבים, במיוחד בזמן אכילה ושתייה, ולגרום לירידה בתיאבון וריור מוגבר.
• פריחה או שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים: זהו אחד המאפיינים המובהקים של המחלה. הפריחה מופיעה לרוב מספר ימים לאחר הופעת החום והפצעים בפה. היא יכולה להיות מורכבת מנקודות אדומות קטנות, שטוחות או מורמות, ולעיתים מתפתחות מהן שלפוחיות קטנות מלאות בנוזל שאינן מגרדות בדרך כלל. הפריחה מופיעה בעיקר על כפות הידיים והרגליים, אך יכולה להתפשט גם לישבן, למפשעה ולעיתים רחוקות יותר גם לגפיים ולגוף.

תסמינים נוספים: מלבד שלושת התסמינים העיקריים, יכולים להופיע גם תסמינים נוספים כגון:

• כאב גרון: תחושת אי נוחות או כאב בגרון, במיוחד בעת בליעה.
• ירידה בתיאבון: עקב הכאבים בפה ואי הנוחות הכללית.
• אי שקט: במיוחד בקרב תינוקות וילדים קטנים, עקב החום והכאבים.
• לעיתים נדירות יכולים להופיע כאבי שרירים או כאבי ראש קלים.

כיצד נדבקים במחלת הפה והגפיים

מחלת הפה והגפיים היא מחלה מדבקת מאוד ומתפשטת בקלות מאדם לאדם באמצעות מגע ישיר או עקיף עם נוזלי גוף של אדם נגוע. דרכי ההדבקה העיקריות כוללות:

• מגע ישיר עם נוזלי גוף של אדם נגוע:
• רוק: באמצעות נשיקה, שימוש בכלי אוכל משותפים, שיעול או עיטוש בקרבה.
• נזלת: באמצעות מגע עם הפרשות מהאף של אדם חולה.
• צואה: במיוחד אצל תינוקות וילדים קטנים שאינם שולטים בסוגרים, החלפת חיתולים של ילד נגוע עלולה להוביל להדבקה אם לא מקפידים על היגיינה קפדנית.
• נוזל משלפוחיות: מגע ישיר עם הנוזל שבתוך השלפוחיות המופיעות על העור ובפה.
• מגע עם משטחים מזוהמים: נגיפי האנטרו-וירוסים יכולים לשרוד על משטחים שונים למשך זמן מה. מגע במשטח שנגע בו אדם חולה (כגון צעצועים, ידיות דלתות, משטחי החתלה) ולאחר מכן נגיעה בפנים (פה, אף, עיניים) עלולה להוביל להדבקה.
• הידבקות נפוצה בגני ילדים ובמסגרות חינוכיות: בשל הצפיפות והמגע הקרוב בין ילדים במסגרות חינוכיות כמו גני ילדים, מעונות יום ובתי ספר, קיימת סביבה נוחה להפצת הנגיף. ילדים קטנים נוטים גם להכניס חפצים לפה ולגעת בפניהם לעיתים קרובות, מה שמגביר את הסיכון להדבקה.

חשוב לזכור כי המחלה מדבקת ביותר בשבוע הראשון לאחר הופעת התסמינים, אך אנשים יכולים להפיץ את הנגיף גם מספר שבועות לאחר שהתסמינים חלפו, בעיקר דרך הצואה.

תקופת הדגירה וההדבקה

זמן הדגירה: מרגע החשיפה לנגיף ועד להופעת התסמינים הראשונים עוברים בדרך כלל 3 עד 6 ימים.

המחלה מידבקת במיוחד בשבוע הראשון: תקופת ההדבקה הגבוהה ביותר היא במהלך השבוע הראשון לאחר הופעת התסמינים, כאשר כמות הנגיפים בהפרשות הגוף היא הגבוהה ביותר.

הנגיף יכול להישאר בצואה גם לאחר ההחלמה: חשוב לדעת כי נגיפי מחלת הפה והגפיים עלולים להמשיך להיות מופרשים בצואה של האדם החולה מספר שבועות לאחר שהתסמינים הקליניים נעלמו. לכן, הקפדה על היגיינה יסודית, במיוחד לאחר שימוש בשירותים והחלפת חיתולים, חשובה גם בתקופת ההחלמה כדי למנוע הדבקה של אחרים.

איך מאבחנים את מחלת הפה והגפיים

אבחון קליני על סמך תסמינים: ברוב המקרים, האבחון של מחלת הפה והגפיים נעשה על סמך התמונה הקלינית האופיינית והבדיקה הגופנית של המטופל. הרופא יזהה את המחלה על פי שילוב התסמינים האופייניים:

• הופעת חום.
• פצעים כואבים בחלל הפה (אפטות).
• פריחה או שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים. היסטוריה של חשיפה לאדם חולה או הימצאות במקום עם התפרצות של המחלה יכולה גם היא לתמוך באבחנה.

בדיקות נוספות במקרים חריגים: ברוב המוחלט של המקרים, אין צורך בבדיקות מעבדה כדי לאשר את האבחנה של מחלת הפה והגפיים. עם זאת, במקרים חריגים או כאשר התמונה הקלינית אינה ברורה, הרופא עשוי לשקול ביצוע בדיקות נוספות, כגון:

• משטח גרון (Throat swab): לזיהוי הנגיף הגורם למחלה.
• דגימה משלפוחית (Vesicle fluid sample): בדיקת הנוזל שבתוך השלפוחיות לאיתור הנגיף.
• בדיקת צואה (Stool sample): במקרים מסוימים, ניתן לזהות את הנגיף בצואה גם לאחר שהתסמינים חלפו. בדיקות אלו נעשות לרוב לצורך מעקב אפידמיולוגי או במקרים של מחלה קשה או לא טיפוסית, כדי לשלול גורמים אחרים או לזהות את סוג האנטרו-וירוס הספציפי שגרם למחלה.

מהו הטיפול במחלת הפה והגפיים

אין טיפול אנטי-ויראלי ספציפי למחלת הפה והגפיים, מכיוון שהיא נגרמת על ידי נגיף והגוף מתמודד איתו באופן עצמאי. הטיפול מתמקד בעיקר בטיפול תומך שמטרתו להקל על התסמינים ולמנוע סיבוכים עד שהמחלה חולפת מעצמה.

• שתייה מרובה למניעת התייבשות: חשוב מאוד להקפיד על שתייה מספקת, במיוחד עקב החום והכאבים בפה שעלולים להקשות על בליעה. מומלץ להציע מים, חלב (אם הילד רגיל), מרק פושר או משקאות קרירים שאינם חומציים (כדי לא לגרות את הפצעים בפה). יש לעקוב אחר סימני התייבשות כמו יובש בשפתיים ובלשון, מיעוט במתן שתן ובכי ללא דמעות, ובמקרה של חשד להתייבשות יש לפנות לרופא.
• המלצות תזונתיות: מזונות רכים וקרים: עקב הפצעים הכואבים בפה, מומלץ להציע מזונות רכים וקרירים שקל יותר לבלוע ואינם גורמים לגירוי. דוגמאות כוללות יוגורט, גלידה, פודינג, רסק פירות, מרק פושר, טחינה דלילה או מזונות מעוכים. יש להימנע ממזונות חומציים (כגון מיצי הדרים), חריפים או מלוחים שעלולים להחמיר את הכאבים.
• שימוש במשככי כאבים להורדת חום וכאב: תרופות לשיכוך כאבים ולהורדת חום כמו פרצטמול (אקמול, נובימול) או איבופרופן (אדביל, נורופן) יכולות לעזור להקל על החום, כאבי הגרון והכאבים בפה. חשוב לתת את התרופה במינון המתאים לגיל ולמשקל הילד ובהתאם להוראות הרופא או על האריזה. אין לתת אספירין לילדים עקב הסיכון לתסמונת ריי.

בנוסף, ניתן להשתמש בתכשירים מקומיים להקלה על כאבי הפה, כגון ג'לים או תרסיסים מאלחשים המיועדים לשימוש באפטות. יש להתייעץ עם רופא או רוקח לפני השימוש בתכשירים אלה, במיוחד בקרב תינוקות וילדים קטנים. חשוב להימנע משטיפות פה עם חומרים חריפים.

סיבוכים אפשריים

ברוב המקרים, מחלת הפה והגפיים היא קלה וחולפת מעצמה ללא סיבוכים משמעותיים. עם זאת, במקרים מסוימים, עלולים להתפתח סיבוכים, אם כי הם נדירים:

• התייבשות עקב קושי באכילה ושתייה: זהו הסיבוך השכיח ביותר. הפצעים הכואבים בפה עלולים לגרום לילדים להימנע משתייה ואכילה, מה שמוביל לאיבוד נוזלים והתייבשות. חשוב להקפיד על מתן נוזלים בכמויות קטנות ובתדירות גבוהה ולשים לב לסימני התייבשות.
• במקרים נדירים:
• דלקת קרום המוח נגיפית (Viral Meningitis): זיהום נגיפי של הקרומים המקיפים את המוח וחוט השדרה. תסמינים יכולים לכלול חום גבוה, כאבי ראש חזקים, נוקשות צוואר, רגישות לאור ובחילות והקאות.
• דלקת שריר הלב (Myocarditis): זיהום נגיפי של שריר הלב. תסמינים יכולים לכלול כאבים בחזה, קוצר נשימה ודופק מהיר או לא סדיר.
• שיתוק רפה (Acute Flaccid Paralysis): סיבוך נדיר ביותר הקשור לזנים מסוימים של אנטרו-וירוסים, כולל אנטרו-וירוס 71.

חשוב לפנות לרופא באופן מיידי אם מופיעים תסמינים חריגים כגון חום גבוה מאוד, כאבי ראש חזקים, נוקשות צוואר, קשיי נשימה, חולשה בגפיים או שינויים במצב ההכרה.

מניעת ההדבקה

מכיוון שאין חיסון נגד מחלת הפה והגפיים, הדרך הטובה ביותר למנוע את התפשטותה היא הקפדה על היגיינה טובה וצעדים נוספים:

• שמירה על היגיינת ידיים:
• שטיפת ידיים יסודית במים וסבון למשך 20 שניות לפחות, במיוחד לאחר שימוש בשירותים, לפני ארוחות, לאחר החלפת חיתולים ולאחר מגע עם אדם חולה או משטחים שנגע בהם.
• במידה ואין מים וסבון זמינים, ניתן להשתמש בתכשיר חיטוי ידיים על בסיס אלכוהול (בריכוז של לפחות 60%).
• יש ללמד ילדים מגיל צעיר את חשיבות שטיפת הידיים ולפקח עליהם.
• חיטוי משטחים וחפצים משותפים:
• ניקוי וחיטוי קבוע של משטחים שנוגעים בהם לעיתים קרובות, כגון צעצועים, ידיות דלתות, משטחי שולחן ומשטחי החתלה, במיוחד בגנים ובמסגרות חינוכיות.
• שימוש בחומרי ניקוי וחיטוי ביתיים המכילים כלור או חומרים אנטי-ויראליים אחרים.
• הימנעות ממגע קרוב עם חולים:
• יש להימנע ממגע קרוב (נשיקות, חיבוקים, שיתוף כלי אוכל ושתייה) עם אנשים שאובחנו כחולים במחלת הפה והגפיים.
• מומלץ להשאיר ילד חולה בבית ולא לשלוח אותו לגן או לבית הספר עד שהחום יורד והוא מרגיש טוב יותר, ובהתאם להמלצות הרופא או הנחיות המוסד החינוכי.
• הקפדה על כללי היגיינה בעת טיפול בחולה:
• יש להשתמש בכפפות חד פעמיות בעת החלפת חיתולים של ילד חולה ולשטוף ידיים היטב לאחר מכן.
• יש לנקות ולחטא משטחים שבאו במגע עם הפרשות של החולה.

יישום קפדני של אמצעי מניעה אלה יכול לסייע בהפחתת הסיכון להדבקה ולהתפשטות של מחלת הפה והגפיים בקהילה.

חזרת הילד למסגרת החינוכית

ההחלטה מתי ילד יכול לחזור למסגרת החינוכית (גן ילדים, מעון יום, בית ספר) לאחר שחלה במחלת הפה והגפיים צריכה להתבסס על מספר קריטריונים:

• לאחר שהחום ירד: הילד צריך להיות ללא חום במשך 24 שעות לפחות, ללא שימוש בתרופות להורדת חום.
• והנגעים נעלמו או הגלידו: הפצעים בפה ובפריחה על העור צריכים להיות בשלבי החלמה מתקדמים או שהגלדו. כל עוד קיימים נגעים פעילים ופתוחים, הילד עדיין יכול להיות מדבק.
• בהתאם להנחיות הרופא: חשוב להתייעץ עם רופא הילדים המטפל ולקבל את הנחיותיו הספציפיות לגבי חזרה למסגרת החינוכית. ייתכנו הנחיות נוספות בהתאם למצבו הכללי של הילד ולנהלים של המסגרת החינוכית.

בנוסף, חשוב שהילד ירגיש טוב מספיק כדי להשתתף בפעילויות הרגילות של המסגרת. למרות שהנגיף עדיין יכול להיות מופרש בצואה למשך מספר שבועות לאחר ההחלמה, הסיכון להדבקה משני נמוך יחסית לאחר שהתסמינים החריפים חלפו. עם זאת, הקפדה על היגיינת ידיים טובה נותרה חשובה.​