״כשנסעתי למחנה שבפולין על גבול אוקראינה עם המשלחת הרפואית של הדסה "לעבוד עם הפליטים הגדרת העבודה הייתה אמורפית קמעא״, מספרת ד״ר רבקה ברוקס - עד לאחרונה מנהלת היחידה לטיפול נמרץ ילדים בהדסה הר הצופים. בשהותה במחנה הפליטים התבשרה כי מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הילדים בבית החולים.
״עם יציאתי לא הבנתי בדיוק מה תהיה מהות עבודתי.
מדי יום מתפרסמות ידיעות הרואיות, כגון ילד שהמשלחת של הדסה הצילה את חייו, או משפחה שהצוות עזר לה במצוקתה, אבל לא הבנתי את גודל התרומה עבור הפליטים.
ראשית, לא הבנתי בדיוק לאן אנו נוסעים. גיאוגרפית כן: פולין גבול אוקראינה. מהותית - לא. לא הכרתי את המושג של מרכזי מעבר של פליטים: פליטים מגיעים לגבול אוקראינה-פולין, חלקם לאחר ימים של נסיעה בדרכים. שם הם עוברים רישום ומועברים לאחד ממרכזי המעבר ואז נוסעים עוברים תוך מספר ימים לארצות אירופה השונות. אני פה כבר שבוע ולא מתרגלת למראות של אוטובוסים מגיעים, וטורים של נשים וילדים נעמדים בתור, מזוודה אחת ביד, אולי גם שקית ניילון שנארזה בחיפזון, ומחכים להוראות. קל וחומר כאן בפולין המראה מצמרר.
אני מרגישה שאנו רואים את ההיסטוריה אבל בצבע.
שנית, עד שלא הגעתי - לא הבנתי את מהות עבודתנו כאן כמשלחת רפואית. מדובר באנשים שנסו על נפשם, וכעת באו לבקש טיפול לכאבים קשים שהחריפו, תרופה כי נגמרו להם הכדורים נגד לחץ דם, אימא המגיעה לקבלת תרופה נגד הקאות עבור הילד שלה לפני נסיעה של 18 שעות ליעד החדש והלא מוכר, אישה המבקשת תרופה נגד חרדה ועוד רבים עם בעיות שונות. אחרי שבוע כאן, אני יכולה לומר שכל יום, כל אדם, כל פניה פה זו דרמה. אין צורך בסיפורי גבורה של אבחנות יוצאות דופן וטיפולים מצילי חיים שהתקשורת כה אוהבת בכדי להבין את העוצמה והחשיבות של המשלחת הרפואית הזו. זו הדרמה שבשגרה, ההירואיקה שבשקט היומיומי פה.
אנחנו, שהגענו מטעם המרכז הרפואי הדסה, מפעילים מרפאה בשיתוף פעולה עם ארגון נתן והצלב האדום. הצוות כולל שני רופאים פנימאים, שני רופאי ילדים -ביניהם אני, שניים מהצוות הסיעודי, רכז מנהלתי ודוש, הליצן הרפואי שלנו. אנחנו מפעילים באופן רשמי 2 מרפאות ב-2 מרכזי פליטים גדולים, ועוד שניים קטנים יותר. תוך כדי שהותנו כאן, אנו מקבלים מידי פעם בקשות לבוא למרכזים קטנים, בהם אין רופאים או מרפאה.
האנשים שמגיעים למרפאה מאופקים, הילדים שקטים, מנומסים. מידי. כולנו מבינים מהר מאוד שתפקידנו כאן, בנוסף למתן מענה לתלונה הרשמית איתה הגיעו, הוא לאפשר פריקת מתח, לבכות, לדבר, לספר ואפילו לקבל מיטה לשעה-שעתיים ולישון. כמובן יש גם את המקרים הדרמטיים יותר: זיהום בשל רסיסים, נמק באצבעות מכוויות קור, סרטן, ציסטיק פיברוזיס, שטיפת PORT ועוד.
המשלחת שלנו כוללת את דוש, הליצן הרפואי. הדסה הוא הארגון היחיד כאן שהבין את מהות התרומה והצורך בפן הזה של טיפול - רפואת הגוף המשולבת ברפואת הנפש. קשה לתאר במילים את התרומה העצומה של דוש לנעשה כאן. הוא מסתובב בין האנשים, מפזר לבביות, אהבה, וסיבה לצחוק. וצחוק זה לא מובן מאליו פה. כשאני צריכה את דוש עבור ילד שמגיע אני יודעת בדיוק איפה למצוא אותו: כל מה שצריך זה לעקוב אחרי קול הצחוק ואני יודעת שהוא שם, במרכז. וזה שוב מזכיר לי את האנושיות וטבע האדם, בלי קשר לגזע, לאום או דת, בלי קשר להיותך פליט, מתנדב או שוטר פולני. כשליצן מדבר ג'יבריש, מעיף בלון, מחייך לאנשים בעיניים ומדבר איתם, בשפת הג'יבריש הבינלאומית – כולם צוחקים והעולם נראה יפה יותר, אפילו במרכז פליטים.
מול טרגדיה זו של אלפי נשים וילדים ללא בית (הגברים נשארו באוקראינה), רואים את המציאות המדהימה של המשלחות ההתנדבותיות. אנשים טובים, שעוזבים הכל כדי להגיע לאיזורים מוכי אסון. מרימים מטבח, דוכני אוכל (צ'יפס, נקניקיות, המבורגרים, פיצות), הכל כמובן ללא תשלום. אפילו דוכן לאוכל לכלבים וחתולים שהובאו על ידי הפליטים מביתם יש כאן. בולטת במיוחד המעורבות היהודית: 5 משלחות ישראליות נמצאות כאן וגם נוער ישראלי-יחידני מצאתי פה. נערים ונערות שהיו בטיול בחו"ל, עצרו הכל ובאו לפה להתנדב. לבד, פשוט ככה, קמו והגיעו.
ואי אפשר שלא לתהות: איפה היו כולם לפני 80 שנה? אותו נוף פולני-כפרי, הקור, השלג, טורי אנשים שהוצאו בכוח מביתם עם מזוודה אחת ביד אל הלא נודע. איפה היו כל גופי ההתנדבות האלו? האם ההבדל הוא שהפעם הפליטים לא נרדפים בשל היותם יהודים, או שמא ה-social media אחראי לשינוי הזה, של
התגייסות למען עם רדוף הנמצא במנוסה בשל שיגעון של אדם אחד מטורף?
הרפואה שנעשית כאן על ידי המשלחת של הדסה שונה במהותה מכל שאר המשלחות הרפואיות שפה. איננו מסתפקים במתן רפואת חירום ראשונית, אלא נותנים רפואת מומחים מקצועית עם גב של בית חולים שלם שמאחורינו. צי של רופאים יועצים, מכל המומחיות, זמינים לנו 24/7 מרחוק.
חשוב להבין שיש בתמונה גם צוות ענק בלתי נראה לעין. רופאים שלא יכלו להגיע והציעו את שירותם הטלפוני, ואנו נעזרים בהם באופן יומיומי: יועצים מרפואת עיניים, לב, אנדוקרינולוגיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה, וזו רק חלק מהרשימה.
מחר אני חוזרת לארץ. אני שמחה שבאתי, למרות כל ההתלבטויות שלי. לו הייתי מבינה שזה המקום וזו העבודה, לא הייתי מתלבטת. היום אני גאה מתמיד להיות הדסאית, להיות חלק מארגון שמבין את החשיבות של משלחת שכזו, ושמקיים בפועל את הסיסמה החרוטה על דגלו: לתת את הרפואה הטובה והמקצועית ביותר, לכל אדם נזקק באשר הוא.
אסכם כי אחרי השבוע המטלטל רגשית, ולפני חזרתי ארצה, אני חושבת על המילים מברכת המזון, ומבינה אותן היום קצת אחרת: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם".
החיים כל כך שבריריים. לפני 80 שנה היינו פה אנחנו כפליטים, והיום אנו שוב כאן על אדמת פולין, הפעם כמשלחת רפואית, ישראלית, מהדסה. אשרינו.