לוקמיה - סרטן הדם

סרטן הדם - לוקמיה

תאי מערכת הדם נוצרים במח העצם – הרקמה הממוקמת בחלק הספוגי של העצם. ישנם תאי דם אדומים (שאחראים על אספקת חמצן לרקמות), תאי דם לבנים (ששייכים למערכת החיסון ומטרתם להגן על הגוף, למשל מפני פתוגנים כגון חיידקים ונגיפים) וטסיות דם (האחראיות לקרישת דם). באופן תקין, כאשר תאים אלו בשלים, הם יוצאים ממח העצם לזרם הדם בפיקוח מנגנוני בקרה תאיים והורמונליים ומבצעים את תפקידם.

בממאירויות המטולוגיות (או: מחלות המטולוגיות ממאירות) תאי מערכת הדם הופכים סרטניים – מתחלקים ומתרבים ללא בקרה, ושגשוגם מדכא את תאי מערכת הדם הבריאים. כמעט כל המחלות הללו נגרמות משינויים (מוטציות) שהתרחשו בחומר הגנטי (הדנ"א), אך לא תמיד ניתן לזהותם. גורמי הסיכון האפשריים לסרטן הדם הם גיל, מערכת חיסון חלשה, טיפולים כימותרפיים קודמים, וחשיפה ממושכת לקרינה או כימיקלים מסרטנים.

סוגי הלוקמיה

נהוג לחלק את הלוקמיה לארבעה סוגים, על פי שתי חלוקות עיקריות.

חלוקה אחת מחלקת את הלוקמיה לפי סוג התא שהפך לממאיר; האם מדובר בתא שמקורו בתא אב לימפואידי, או שמקורו בתא אב מילואידי. חלוקה נוספת מבחינה בין לוקמיה חריפה המתפתחת במהירות, לבין לוקמיה איטית יותר, המתפתחת לאורך שנים.

חלוקות אלו מגדירות ארבעה סוגים של לוקמיה:

ALL – Acute lymphoblastic leukemia: לוקמיה לימפואידית מהירה. נפוצה בייחוד אצל ילדים צעירים. מחולקת לשלושה תתי סוגים עיקריים.

AML – Acute myeloid leukemia: לוקמיה מילואידית חריפה. שכיחה יותר בקרב מבוגרים וקשה יותר לטיפול. מחולקת לשבעה תתי סוגים עיקריים.

CLL – Chronic lymphoblastic leukemia: לוקמיה לימפואידית כרונית. מתפתחת על פני שנים ארוכות, לרוב מתגלה במקרה, ללא סימנים מיוחדים. בכ–5% מהמקרים, לוקמיה זו עוברת שינוי (טרנספורמציה על שם ריכטר) ללוקמיה חריפה וסוערת.

CML – Chronic myeloid leukemia: לוקמיה מילואידית כרונית. ללוקמיה זו פותחה תרופה חדשנית, שעוצרת את המחלה לשנים ארוכות.

לוקמיה - גורמי סיכון

למעשה, ידועים מעט גורמי סיכון ללוקמיה. ידוע שטיפול קודם בכימותרפיה, בקרינה, וברעלים מסוימים (בעיקר בנזן), מעלים את הסיכון לחלות בלוקמיה מסוג AML. לכן, לפעמים חולים שטופלו בכימותרפיה כנגד מחלה סרטנית, מפתחים AML אשר משני לטיפול בכימותרפיה, וגם קשה יותר לטיפול.

סימנים ואבחון

התאים הממאירים בלוקמיה מופיעים לראשונה במוח העצם. הסימנים בלוקמיה חריפה נובעים מפגיעה בפעילות מוח העצם. פגיעה שכזו יכולה לגרום לדימומים (בעקבות ירידה בייצור טסיות הדם), זיהומים (בעקבות פגיעה בייצור כדוריות דם לבנות), ולעיתים גם אנמיה (פגיעה בייצור כדוריות הדם האדומות).

בלוקמיה כרונית, גילוי המחלה מתרחש לעיתים קרובות בזמן שלא מופיעים כלל סימפטומים. לפעמים מלווים את הלוקמיה הכרונית תופעות אוטואימוניות (פגיעה עצמית של מערכת החיסון) בגלל ההפרעה בתפקוד כדוריות הדם הלבנות, כמו אנמיה המוליטית – הרס של כדוריות הדם האדומות בידי מערכת החיסון של הגוף.

בלוקמיה מסוג ALL יש לעיתים מעורבות של מערכת העצבים המרכזית והאשכים, ותאים ממאירים מסתננים אליהם.

הרחבה על אבחון לוקמיה

טיפול בלוקמיה

הטיפולים משתנים בין סוגי הלוקמיה השונים. לכל סוג לוקמיה גישה טיפולית שונה. בנוסף, כיוון שסוגי לוקמיה מסוימים נפוצים בגילאים צעירים יותר, קיימות עמותות שונות המתמקדות בילדים חולי סרטן ויכולות לסייע למהלך הטיפול בדרכים מגוונות, כמו עמותת "גדולים מהחיים" למשל.

בלוקמיה מסוג ALL הטיפול כולל כימותרפיה אינטנסיבית, כולל טיפול מונע למערכת העצבים, וטיפול משמר למשך כשנתיים. שיעור ההישרדות לטווח הארוך מגיע לכ– 65%, והוא גבוה יותר בקרב ילדים. במקרים של חזרה של הלוקמיה לאחר הטיפולים הכימותרפיים (relapse), מטפלים בחולים על ידי השתלת מוח עצם.

גם בלוקמיה מסוג AML, הטיפול מבוסס על כימותרפיה, והשתלת מוח עצם במקרים של כישלון בטיפול. בתת סוג של APL, AML, ניתן לטפל בתרופה מיוחדת (tretinoin), שגורמת לתאים הסרטניים להתפתח לתאים בוגרים נורמאלים.

בלוקמיה כרונית מסוג CLL, הטיפול הראשוני הוא טיפול תומך בלבד, ללא טיפול בתאים הסרטניים. כאשר מתפתחת אצל החולה אנמיה או טרומבוציטופניה (מחסור בטסיות בדם) בעקבות התרבות של תאים ממאירים במוח העצם, יש מקום להתחיל בטיפול כימותרפי בחולה. טיפול שכזה נדחה עד להופעת סימפטומים, משום שלא הוכח שהוא מאריך את אורח חייו של החולה כשהוא ניתן מוקדם, והוא בוודאי פוגע באיכות החיים שלו.

במקרים מסוימים ניתן לטפל בחולה בנוגדנים המכוונים כנגד לימפוציטים,anti CD20. אצל חולים צעירים מומלצת השתלת מוח עצם, שיכולה להביא לריפוי של הלוקמיה.

בלוקמיה מסוג CML חלו תמורות גדולות בטיפול במהלך השנים האחרונות. לוקמיה זו נוצרת כתוצאה מאיחוי לא תקין של שני כרומוזומים, היוצרים כרומוזום משולב – כרומוזום פילדלפיה. התוצאה של השילוב הוא חלבון מיוחד, שגורם להתפתחות סרטן הדם.